הבנות "ענבי זעם" – אפשר גם בעזה 2018

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נפגש לפני ימים אחדים [29 באוקטובר] עם הכתבים הבכירים של אמצעי התקשורת בישראל, בתדרוך שבו התיר להם לפרסם את דבריו בשמו של "מקור מדיני בכיר". הבנתי ללבו. לא היה לו הרבה במה להתברך בתדרוך הזה, ועדיף היה לו שלא יופיע בשמו. הוא הסביר עובדות הידועות לרבים, אשר הוא עצמו לא נהג לתארן, קודם לכן, בבהירות כזו: אין לו שום עניין בסיבוב נוסף מול החמאס בעזה; אם יהיה סיבוב כזה ייהרגו אנשים משני הצדדים, ובסופו יהיה המצב דומה מאד למצב הנוכחי. הוא היה רוצה למסור את האחריות על עזה למישהו, אבל אין שם כתובת כזו. ישראל אינה מוכנה לקיים משא ומתן עם ארגון שאינו מוכן להכיר בה, החמאס אינו מכיר בישראל ולכן אינו מוכן להידבר איתה, ואילו הרשות הפלסטינית אינה מוכנה להיכנס לעזה כל עוד אין היא מקבלת אחריות על הנשק הנמצא בידי הארגונים השונים, משום שברור לה כי ברגע שבו תיקח על עצמה את האחריות לרצועה, ואחד הארגונים יירה רקטות וטילים לעבר ישראל – תפגע ישראל בה.

המצב שאליו נקלעה ישראל בעקבות החלטת ראש הממשלה אריאל שרון (כשעוד כיהן כראש הליכוד) לצאת באופן חד צדדי מרצועת עזה [2005], כלומר לא לעשות זאת כחלק ממימוש ההסכם בין ישראל ואש"ף ולא לפתוח, לאחר מכן, במשא ומתן עם הנשיא הפלסטיני החדש מחמוד עבאס על הסדר הקבע, הוביל אותנו למה שנראה כמבוי סתום. במצב הזה, כאשר גם הנהגת החמאס אומרת בגלוי כי אין לה עניין בסיבוב אלים נוסף עם ישראל, ייתכן מאוד שנכון להפנות את הצדדים להבנות "ענבי זעם" מ-1996.