האם באמת מרחף איום ביטחוני חריג על מדינת ישראל?

בסוף השבוע האחרון [17-16 בנובמבר] נדמה היה שקואליציית נתניהו סיימה את דרכה. שר הביטחון המתפטר אביגדור ליברמן היה מתואם עם שר האוצר משה כחלון, שחותר לבחירות מהירות מסיבותיו הוא. את התפטרות ליברמן ניצל יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט, שהעמיד מול נתניהו אולטימטום מיידי: או שתמנה אותי לשר הביטחון במקום ליברמן, או שגם הבית היהודי תצא מהקואליציה ותגרום להפלה מיידית של הממשלה. אפילו החרדים התיישרו בשתיקה עם התפיסה שממשלת נתניהו הנוכחית סיימה את תפקידה. נדמה היה שרק נס יאפשר לנתניהו לאתחל את הקואליציה, שתחגוג בעוד פחות מחצי שנה ארבע שנות כהונה. נתניהו הוא מחולל ניסים פוליטיים ותיק וכדי להצליח גם הפעם הוא שלף את הקלף המנצח הקבוע שלו, האס האולטימטיבי, הלא הוא העניין הבטחוני. זה הקלף שניצח לו את הבחירות האחרונות ב-2015, למרות שלא נשקפה אז לישראל סכנה בטחונית ממשית כלשהי. נתניהו יודע לעורר סכנות מתרדמתן, לבדות איומים או להעצימם, לצרכיו הפוליטיים.

את בנט הוא פגש ביום שישי [16 בנובמבר], אך לא הושגו הסכמות. נתניהו לא התכוון להפקיד בידיו הפזיזות של שר החינוך הצעיר את ההגה הבטחוני. את כחלון הוא פגש ביום ראשון [18 בנובמבר], גם כאן ללא הסכמות. כחלון הבהיר לנתניהו שקואליציית 61 ח"כים, צרה ומדשדשת, תגרום נזק למשק הישראלי ועדיף לרוץ לבחירות. לפיכך, הודיע נתניהו שיתן הצהרה לתקשורת בשידור חי בשעה 8 בערב, לב הפריים טיים הטלוויזיוני, מתחם החביב עליו במיוחד. שמע זאת בנט, וכדי להעלות את גובה ההימור, הודיע שהוא ואיילת שקד יתנו הצהרה למחרת בבוקר. המערכת הפוליטית החלה לארוז. בנט ושקד תדרכו שהגיעו להחלטה לפרוש מהממשלה, אלא אם כן ייעתר נתניהו וימנה את בנט לשר הביטחון.